כאשר הערות קשות יותר מכדורים
- 30 בינו׳
- זמן קריאה 2 דקות
היום קראתי על מתקפה על מטה חב"ד בניו יורק. מכונית שדרסה בניין יהודי. פחד. הלם. טראומה.
אני יודע שזוהי תקופה קשה מאוד. יש מתח באוויר.
האנטישמיות גוברת באופן ניכר. עבור יהודים ברחבי העולם, ערנות היא כבר לא מושג מופשט, אלא מציאות יומיומית.
בדיוק בגלל זה, לא רק התמונות של הפיגוע נגעו בי, אלא בעיקר התגובות מתחת לסרטונים.
"למה לא ירו בו למוות?"
"כל מה שהיה חסר זה שהוא יצעק 'אללה'."
"אני בטוח שהראש העיר ילחץ לו את היד באופן אישי."
משפטים שנכתבו בקלות דעת, אך טעונים בשנאה, לעג ודה-הומניזציה.
מה שקורה כאן חורג מגבולות הזעם. זהו ציניות שמצמצמת את חיי אדם לקריקטורות. זו ענישה קולקטיבית במילים, והרגע שבו הפחד הופך לניוון מוסרי.
התורה, כמו גם האתיקה הנוחית, מלמדת משהו שנראה כיום קיצוני: צדק אינו נקמה. צדק אינו אומר שאנו מוותרים על אנושיותנו ברגע שהמצב נהיה מתוח, וזה לא אומר שצריך להצדיק את הרע.
זה אומר שאסור להחליף את הצדק בצמא לדם.
כאשר אנשים קוראים בסרטונים למותו של חשוד, או לועגים ומדמוניזים קבוצות אוכלוסייה שלמות, הם אינם מחפשים ביטחון או צדק. אז רואים לב שסוגר את עצמו כדי לא להרגיש.
ואני מבין מאיפה נובע המתח. אני מבין את הפחד ואני מבין את הכאב של הקהילות היהודיות שמרגישות יותר ויותר מותקפות.
אבל דווקא אז עולה השאלה: האם אנחנו הופכים להיות מה שאנחנו פוחדים ממנו?
חברה שמגיבה לאלימות במילים שרוצות להרוג מאבדת משהו קדוש: את ההכרה שכל אדם נברא בצלם הבורא.
העובדה שאני מתקשה לקרוא את זה לא אומרת שאני נאיבית. זה אומר שאני מסרבת להתקהות. כי ברגע שמילים כבר לא משפיעות עלינו, הנשמה כבר החלה להתקשות.
אולי תפקידנו בימינו אינו לצעוק חזק יותר, אלא להישאר אנושיים.
דווקא כאשר זה הכי קשה.
נכתב על ידי שרה
אהבתם את המאמר? תנו לייק ושתפו!
© זכויות יוצרים, כל הזכויות שמורות.
תגובות